והשאלה – עולה בליבנו מאליה. כיצד זה ייתכן? איך אפשר לחיות בבית של אדם במשך תקופה ארוכה כל כך ולא ללמוד אפילו מעט ממעשיו? איך אפשר להיות חלק ממשפחה של מישהו בלי שהחוויות וההנהגות של אותה משפחה ישפיעו, אפילו השפעה קטנה?

במהלך החיים אנו מוצאים את עצמנו בלא מעט מוקדים בהם החברה גוררת אותנו למקומות שלא חשבנו שנגיע אליהם. נורמות מסוימות שהיו נראות לנו פסולות עלולות להפוך עם הזמן לחלק מהשגרה שלנו – במידה ומספיק אנשים סביבנו נוהגים בנורמות הללו. כיצד אנו יכולים לוודא שאיננו נגררים? מה עזר ליעקב לעבור את השנים הללו בצורה בהירה וברורה כזו, כך שיכול היה להעיד על עצמו 'עם לבן גרתי – ולא למדתי ממעשיו הרעים'?

*

התשובה טמונה במילה אחת אותה מדגיש יעקב. המילה המשמשת מקור לחכמים להבין את המסר המרכזי של יעקב: גרתי. לא השתקעתי. לא קבעתי שם את מושבי. גרתי. חוויתי שם כל הזמן את תחושת ה'גרות'. שימרתי כל העת את תודעת הארעיות והנוודות. אם הייתי משתקע שם, סביר להניח שהייתי הופך להיות חלק מהחבר'ה. אחד כמו כולם. אבל זכרתי כל הזמן – אני לא כמו כולם. אני לא שייך לכאן. אני מגיע ממקום אחר, מרומם יותר. טוב ואיכותי בהרבה.

המסר הזה חשוב ומשמעותי לחיים טובים. אנו פוגשים אנשים שונים, מתערים בקהילות שונות. אבל השאלה שאנו צריכים לשוב ולשאול את עצמנו בכל יום מחדש היא מי אנחנו בעצם? למי אנו באמת רוצים להשתייך? איפה אנחנו רואים את עצמנו באמת והיכן אנו סתם 'גרים'?

*

ישנו סיפור מפורסם על רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"ל, בעל ה'חפץ חיים'. סוחר עשיר הגיע לעיירה ראדין לצורך מסויים. הוא ביקש לנצל את ההזדמנות והגיע לביקור בביתו של ה' חפץ- חיים'. כשהעשיר נכנס אל הבית הוא לא האמין למראה עיניו. ביתו של ראש גולת ישראל, היהודי שמיליוני יהודים סרים למשמעתו, נראה היה נורא. שני כסאות, אחד מהם שבור, עמדו בסלון. סלון? חדר קטן שאכלס את גאון ישראל. בית קטן ומט לנפול. הסוחר הזדעזע.

מדוע? מדוע כבוד הרב חי בצורה כזו? במעט מאמץ נוכל לבנות בית גדול ומפואר, מלא בפינוקים ובהנאות! למה ה'חפץ חיים' גר כך, בעניות ובעליבות?

בתגובה, הרב ביקש לשאול את האורח מספר שאלות.

– היכן אתה לן?

– בבית המלון הסמוך.

– תאר לי בבקשה את החדר שלך, מה יש בו?

– מיטה, שולחן ושידה קטנה.

– כיצד זה יתכן? שאל החפץ חיים. איך אדם עשיר כמוך גר בחדר קטן עם שלושה רהיטים? אדם כמוך אמור להתגורר בטירה ענקית! עשרות חדרים ומאות חפצים!

העשיר חייך. אבל כבוד הרב, אני לא נמצא כאן להרבה זמן. הגעתי ליומיים בסך הכל. מדוע שאשקיע כסף וזמן עבור נוחות של יומיים? בעיר שלי, במקום הקבוע שלי, שם ודאי שאני משקיע רבות בבית.

לתשובה הזו חיכה ה'חפץ חיים'. כמוך – גם אני. אני יודע שהעולם הזה הוא זמני. ביחס לעולם הנצח – לנוחות שלי כאן אין משמעות. אני לא רואה סיבה להשקיע מאמץ וממון בשביל שבעים-שמונים שנה, כאשר אני עסוק במילוי מטענים ומצברים לקראת עולם האמת!

*

גרתי. זו מילת המפתח. עלינו לנסות ולהזכיר לעצמנו תמיד מה עיקר ומה טפל. להיות חדורים בתחושה שיש מקומות שאנו נמצאים בהם רק כ'גרים', רחוקים מהרצון להשתקע ולהידמות לאחרים.

בהצלחה!

אליהו אילני